אנשים רבים מרגישים לעיתים כי גם בקשר הרוחני השגרה שוחקת, התפילה נעשית כ'קבע וכעול' וקיום המצוות ולימוד התורה כמצוות אנשים מלומדה. מדוע זה קורה? והאם אנשים אלו נחשבים פחות צדיקים? 

רבי איצ'לה בלאזער מגדולי תלמידיו של מייסד תנועת המוסר רבי ישראל מסלאנט, מלמד יסוד חשוב במנגנוני הנפש הצמודים לתהליך ההתבגרות, ככל שהאדם מתבגר מקום הרגש מתקטן וכוחו של השכל מתגבר, הילד יש בו רגש יותר משכל והבוגר יש בו יותר שכל מרגש.

תפקדנו הרוחני לשמר את מקום הרגש למרות שהשכל מתגבר, כך קיום התורה והמצוות אינם נעשים במחשבה בלבד או כמצווה טכנית גרידא, אלא בחיבור רגשי עמוק בשמחה והתפעלות הנפש שגם היא זוכה להיות חלק מהמצווה וליהנות ממנה.

שלמות הנפש מתבטאת כאשר אדם מצליח לשמור את כוח הרגש, את הילד שבו, זה שמרטיב את מנוע העשייה וכוח ההתחדשות יחד עם השכל ההולך וגדל, קיום המצווה מתוך עומק החשבה על כל פרטי המצווה ודקדוקיה יחד עם ההכרה ההולכת וגדלה בבורא עולם דרכיו והשגחתו.

שורש החטאים הוא התיישנות, "נושנתם בארץ והשחתם" (דברים ד כה) כוח הרגש גורם לנו לשמר את קיום התורה והמצוות ואת שלמות הנפש בכל קיום מצווה. 

"בת מאה כבת כ' ליופי ובת כ' כבת ז' לחטא" שרה אמנו שמרה על רוח צעירה במובן הרוחני, כזה שנותן כח לעשיית המצוות בשלמות הנפש, גם בגילה המתבגר כאשר היה צריך את כח הנערות והילדות בעשיית מעשה המצווה הוא היה שם, כאשר צריך להאיר פנים כמו ילד לילד או לחולה אזי היא השתמשה בכח זה.

על האדם לשמור על עצמו צעיר ברוחו, למרות שכוחו של השכל ההולך ומתגבר, זה לא אומר שצריך לעצור את החכמה והדעת, נהפוך הוא, אך כבר נאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", ובאם האדם לא רוצה 'להוסיף מכאוב' הרי שהרגש זה שנותן לאדם להתלהב מהדברים הקטנים של החיים וממצוות שאדם דש בעקביו, צריך לשמור את מקומו בשביל להנות ולהתרגש מהדברים הקטנים בחיים.

תהיה ילד, תהיה בוגר, תהיה זקן, תהיה האדם השלם.